האם זה לא בסדר לאכול אנשים?

בספרו "?Is Eating People Wrong"  מגולל אלן הטצ'ינסון, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת יורק, את סיפורם האמיתי של ארבעה ימאים שנסחפו בסירת הצלה באוקינוס האטלנטי בשנת 1884, ללא מזון, ללא מים ובמרחק של 1094 קילומטר מהחוף הכי קרוב. בתום 20 יום, שניים מהימאים החליטו לשסף את גרונו של אחד הימאים ולאכול אותו לטובת השרדותם שלהם. 4 ימים לאחר מעשה הקניבליזם, חולצו שלושתם ע"י אוניית משא, וכשהגיעו לארצם הועמדו לדין בעוון רצח.
מה הם טענו להגנתם? האם נכון היה להעמיד אותם לדין בעוון רצח? מה אנחנו היינו עושים במצבם?

בשנת 1884, רכש עורך דין אוסטרלי יאכטה מאנגליה, והדרך היחידה להעביר אותה לאוסטרליה הייתה באמצעות מסע של היאכטה באוקינוס האטלנטי. הקפטן שנבחר למשימה היה טום דדלי – איש דתי בשנות השלושים לחייו, נשוי ואב לשלושה ילדים. שלושה ימאים נוספים הצטרפו להפלגה: אדווין סטפנס – בן 37 ואב לחמישה, אדמונד ברוקס אב לילדים, וריצ'רד פרקר – נער סיפון יתום בן 17 שקיווה שהמסע יפתח בפניו אפשרויות חדשות באדמת אוסטרליה.

היאכטה mignonette
היאכטה mignonette

ב-18.5.1884 יצאו ארבעתם למסע מאנגליה לאוסטרליה. בשבועות הראשונים המסע התנהל על מי מנוחות, אך ב-5 ביולי סערה גדולה התרחשה, היאכטה נפגעה קשות והצוות החליט לנטוש אותה לסירת ההצלה כאשר החוף הכי קרוב נמצא במרחק של 1094 ק"מ. תוך דקות ספורות היאכטה טבעה במצולות.
בגלל הפאניקה, הימאים לא לקחו איתם ציוד רב לסירת ההצלה, וכל שהצליחו לחלץ היה שתי פחיות עם לפת. מים לשתייה לא היו ברשותם כלל והם היו תלויים לחלוטין בחסדי הגשמים.

אבודים בלב ים - ללא מזון ומים
אבודים בלב ים – ללא מזון ומים

הקושי היה עצום – ביממה הראשונה הם נאלצו להתמודד עם כריש עקשן, לא היה להם צל מהשמש ולא ציוד דייג. את פחית הלפת הראשונה הם פתחו לאחר יום. לאחר מספר ימים הצליחו לצוד צב ואכלו גם את בשרו וגם את עצמותיו. שבוע לאחר נטישת היאכטה הם החלו לשתות את השתן של עצמם.

כתבת שער מתוך עיתון לונדוני
כתבת שער מתוך עיתון לונדוני

לאחר זמן מה, קפטן דדלי כבר חשב על האפשרות של 'מנהג הים'. מנהג הים היה נהוג בקרב ימאים שנקלעו נטושים על אי בודד – הם ביצעו הגרלה בין כל השורדים, בה מי שעולה בגורל מקריב את חייו לטובת שאר השורדים שישתו את דמו ולאחר מכן יאכלו את בשרו. מנהג זה לא היה חף ממניפולציות ומעשי רמייה, משום שבאופן לא סביר סטטיסטית, הימאים הבכירים שוב ושוב נחלצו מהבחירה במקל הקצר ביותר בעת ההגרלה. כשדדלי הציע את הרעיון הזה, סטפנס וברוקס חשבו שזה מוקדם מידי לצעד דרסטי שכזה.

סירת ההצלה האותנטית
סירת ההצלה האותנטית

לאחר כמה ימים, מצבו הבריאותי של ריצ'רד פרקר הדרדר מאוד. בלילה הוא שתה מי ים, דבר שגרם לו לשלשולים ובכך החמיר את ההתייבשות שלו. פרקר לקה בהזיות ורוב הזמן היה שרוי במצב של חוסר הכרה או הכרה מעורפלת.
8 ימים הימאים לא אכלו דבר. דדלי הציע שנית לבצע הגרלה. סטפנס היה מוכן, ברוקס סרב ופרקר לא היה במצב בו יכול היה לתת את הסכמתו לצעד שכזה.

20 יום לאחר שנטשו היאכטה ו-5 ימים ללא מים, דדלי הבחין כי פרקר גוסס והוא היה בטוח שיש הצדקה להקריב את פרקר לטובת סיכויי השרדותם של שלושת הנותרים. מבחינתו, פרקר היה הבחירה הראויה משום שהוא הכי חלש, עם הכי פחות סיכויי השרדות ומשום שאין לו ילדים. סטפנס הסכים להקריב את פרקר אך ברוקס נותר שותק בצד השני של הסירה – לא הביע הסכמה אך גם לא התנגד. תוך כדי תפילה, שלף דדלי אולר, ובזמן שסטפנס אוחז ברגליו של פרקר, דדלי שיסף את גרונו והרגו. דדלי, סטפנס וברוקס שתו את דמו ואכלו את בשרו. 4 ימים לאחר מכן, הגיעה אניית משא גרמנית וחילצה אותם. ברוקס הצליח לעלות לסיפון בכוחות עצמו, אך דדלי וסטפנס היו כה חלשים שנאלצו להעזר בחבלים. דדלי התעקש שסירת ההצלה תועלה לסיפון גם היא וגם שאריותיו של פרקר – צלע וקצת בשר, משום שרצונו היה לתת לו קבורה נוצרית באדמת אנגליה.

כשהגיעו לאדמת אנגליה, שלושת הימאים נחקרו והוחלט להעמיד לדין את דדלי וסטפנס בעוון רצח ואילו ברוקס נחלץ מאישום ונבחר להיות עד מטעם התביעה. דדלי היה המום – הוא היה בטוח שהוא פעל לפי 'מנהג הים' אך במנהג הים מתקיים אלמנט ההסכמה – דבר שנעדר בסיטואציה בה הם היו. להגנתם, טענו דדלי וסטפנס כי הם אינם אשמים ברצח משום ההכרחיות ואם הם לא היו אוכלים את פרקר, כולם היו מתים.
התביעה טענה שאין שום חוק שתומך בהגנת 'מתוך ההכרח'.

דדלי במרכז
דדלי במרכז
ריצ'רד פרקר (1867-1884)
ריצ'רד פרקר (1867-1884)

בית המשפט קבע כי הם בחרו את הימאי הכי חלש, הכי חסר הגנה, הכי צעיר והכי פחות מתנגד, וכי לא היה הכרח להקריב דווקא אותו ולא חבר צוות אחר ולכן לא קיבל את עמדתם. דדלי וסטפנס נידונו למוות בתליה, אך משום אהדת הציבור הרבה לה זכו, עונשם הומתק  לששה חודשי מאסר בפועל.

טום דדלי
טום דדלי

על הגנת ההכרחיות דובר עוד המון לאחר מקרה זה. בשנת 1931 קבע השופט האמריקאי בנג'מין קרדוזו כי "אם שניים או יותר נקלעים לאסון, אין שום זכות להציל חיים ע"י הקרבת חיים של אחר".
בשנת 1979 אמר השופט האנגלי, לורד דנינג, כי אם רעב יהיה תירוץ לגניבה, הדבר יפתח דלת לכל מיני עבירות חוק שיוכלו להיות מוצדקות, ואם הומלסים יכולים לקבל הגנה על הסגת גבול – זה יפתח דלת שאף אחד לא יוכל לסגור.

לאחר שחרורו מן הכלא, דדלי עבר לגור באוסטרליה, היה ידוע בכינויו 'טום הקניבל', שגשג בעסקי הימאות אך עשה היסטוריה פעם שניה כאשר היה להרוג הראשון שמת ממגפת הדבר שפקדה את אוסטרליה בשנת 1900.
סטפנס נשאר באנגליה, חזר לעבוד בים, התמכר לטיפה המרה ומת בעוני בגיל 65 בשנת 1914.
ברוקס הצטרף לתקופה קצרה לקרקס למופע 'פריק שואו' בדמות הקניבל אבל חזר במהרה לים. הוא מת בעוני בשנת 1919.
שאריותיו של ריצ'רד פרקר נקברו באנגליה. פרקר הותיר אחריו אח ואחות קטנה.

קברו של ריצ'רד פרקר
קברו של ריצ'רד פרקר

בשנת 2001 יצא לאור הרומן 'חיי פיי' המגולל את סיפורם של נער וטיגריס שתקועים בלב ים בסירת הצלה. שמו של הטיגריס, כנראה לא במקרה, הוא ריצ'רד פרקר.

ריצ'רד פרקר - הטיגריס
ריצ'רד פרקר – הטיגריס

בשנת 1837 (כמעט 50 שנה לפני טביעת היאכטה) הסופר אדגר אלן פו כתב סיפור על בחור צעיר שנקלע לסירת הצלה עם עוד שני ימאים. לאחר זמן מה הם מחליטים לבצע הגרלה בניהם כדי לבחור מי יוקרב לאכילה עבור השניים הנותרים. נער הסיפון עלה בגורל, הוא נהרג ונאכל. שמו היה לא אחר מאשר ריצ'רד פרקר.

בשנה שעברה, פורסם ביוטיוב סרטון המציג משאל רחוב בו העוברים והשבים התמודדו עם הסיטואציה והתבקשו להכריע בשאלה האם הימאים אשמים ברצח או לא:

גם בפייסבוק:
נילס בגמלאות

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “האם זה לא בסדר לאכול אנשים?

  1. בלוג מעניין מאוד. תודה.
    הספר האהוב עלי "מובי דיק" מלא תובנות ודעות חריגות לזמנן בנושאי מוסר. הספר נכתב בעת שהיו בעולם שבטי קניבלים, ואחת ההתייחסויות בו רלוונטיות מאוד לנושא פוסט זה

    (בציטוט מאוד לא מדויק מהזיכרון) –
    "קניבל הממליח במרתפו את בשרו של מיסיונר כצידה לקראת ימות החורף הקשים, מוסרי הרבה יותר מגרגרן הממלא עצמו בכבדו של אווז מפוטם"

    כאמור הציטוט לא מדויק – אבל ההתייחסות היא שאנשים הורגים כל הזמן – והריגה לצורך הישרדות מוסרית יותר מהריגה לצורך הנאה. לא חשוב לצורך העניין אם הקורבן הראשון הוא אדם והשני בעל חיים.

    ובנוסף… בפוסט הזה https://benhateva.wordpress.com/2007/03/11/29825/ (אין לי קשר לבלוג) מסופר על מצוד אחר לווייתן ענק שהיווה השראה לספר מובי דיק. גם במקרה אמיתי זה ניצולים על סירות הצלה אכלו את בשרם של חבריהם לסירה. מבעית אבל… אנושי.

  2. השלמה להערה הקודמת – להלן המקור באנגלית של הציטוט הלא מדויק שלי מ"מובי דיק". ביום הדין הקניבל ההורג אדם לצורך הישרדות ייענש פחות מאשר בן התרבות תכאורה המענה אווזים והורגם לשם הנאה בלבד.

    I tell you it will be more tolerable for the Feegee that salted down a lean missionary in his cellar against a coming famine; it will be more tolerable for that provident Feegee, I say, in the day of judgment, than for thee, civilised and enlightened gourmand, who nailest geese to the ground and feastest on their bloated livers in thy paté-de-foie-gras.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s