ניסויים בנשים וניסויים בבע"ח – הקשר האקו-פמיניסטי

בתנועה לזכויות בע"ח שהתעוררה במאה ה-19 במערב היה מספר לא פרופורציונלי של נשים – נשים הובילו את התנועה, הקימו ארגונים, הפיקו כנסים והפגנות, החתימו אנשים ברחובות על עצומות, עברו מדלת לדלת לגיוס פעילים ופעילות, פרסמו ספרים ועלונים, השתתפו בדיבייטים, ניסחו הצעות חוק וכן הלאה. באותה התקופה, לנשים לא הייתה זכות בחירה ואחד הערוצים המרכזיים, אליהן פנו כדי להשפיע בנושאיים חברתיים, היה פעילות בתנועות לצדק חברתי. לא פעם הן נאלצו לעשות את העבודה מאחורי הקלעים (להגיש הצעות חוק למשל) ולתת לגברים בתנועה לבצע את ההליך באופן רשמי מול הרשויות משום שלא הייתה להן הזכות החוקית לעשות כן.

הנשים שארגנו את הקונגרס נגד ניסויים בבע"ח - 1913
הנשים שארגנו את הקונגרס נגד ניסויים בבע"ח – 1913

נשים היוו חלק מרכזי כ"כ בתנועה לזכויות בע"ח משום שהן הצליחו להזדהות באופן עמוק עם העוולות הנוראיות הנגרמות לבעלי ולבעלות החיים. למעשה, באותה התקופה, נשים השוו עצמן לבעלי החיים: הן תיארו את עצמן כסוסים שמכים ומצליפים בהם ברחובות העיר, וככלבים הקשורים לשולחן הניסויים באמצעות רצועות עור, כאשר סכין הנסיין חותכת בגופן. תיאורים אלו תאמו את המציאות אליה נחשפו נשים עניות במחלקות הצדקה של בתי החולים.

בעוד נשים מהמעמד הבינוני – גבוה זכו לטיפול הולם בבתי החולים, נשים עניות היו חסרות הגנה וחסרות ישע לחלוטין, ופעמים רבות הצוות הרפואי השתמש בהן ככלי למחקר תוך עינויים קשים. הפרקטיקה הזו הייתה מקובלת מאוד ונתפסה כסוג של תשלום של אותה אישה ענייה עבור הטיפול שבית החולים מעניק לה. הטענה הייתה שנשים אלו היו מתות בוודאי ברחוב, אך הגיעו לבית החולים, זכו למיטה חמה ולמזון, ולכן מחובתן להחזיר תרומה לחברה ע"י ניסויים שיבצעו בהן הרופאים והסטודנטים לרפואה שבמחלקה, שנקראה כאמור (באופן אירוני למדי) מחלקת הצדקה.

בית חולים במאה ה-19
בית חולים במאה ה-19

פמיניסטיות רבות שהכירו את הפרקטיקה הזו של ניסויים בנשים עניות, לא יכלו שלא לראות את הקשר ולהתנגד גם לניסויים בבעלי החיים, וזאת מתוך הבנה עמוקה ובסיסית שלא ניתן להצדיק פגיעה בחלש עבור תועלת החזק. אותן נשים חשו שהן לא יכולות להלחם נגד הדיכוי שהן חוות, ובאותה הנשימה לקבל דיכוי של אחרים. הן למעשה זיהו את עצמן בקולות השבר של בעלי החיים ולכן ההתגייסות למען בעלי החיים הייתה עוצמתית כל כך.

ד"ר אליזבת בלקוול
ד"ר אליזבת בלקוול

רופאות באותה העת התנגדו לניסויים בבע"ח משום שראו במו עיניהן ניסויים בנשים עניות.
אליזבת בלקוול עשתה היסטוריה בכך שהייתה לרופאה הראשונה בארה"ב. היא הייתה פעילה פמיניסטית שעסקה רבות בקידום נשים ושילובן בתחומי הרפואה. בשנת 1847 היא תיעדה ביומנה ניסוי שנערך באישה ענייה על ידי הרופא  James Webster בבית חולים בניו יורק: אישה נקשרה לשולחן ניסויים שהרים את האגן שלה, בעוד הרגליים מוחזקות בארכוף כלפי מטה, וסטודנטים לגינקולוגיה חקרו את איבר מינה. למרות שהיה מדובר בהליך סטנדרטי – אליזבת הייתה מזועזעת ממה שעשו לאותה האישה. בתום הניסוי הרופא כתב: "מסכנה האישה, היא חוותה חשיפה נוראית, נראה שהיא הרגישה את הכל והתענתה למרות שהיא ענייה וטיפשה". מה ששכנע סופית את ד"ר אליזבת בלקוול להתנגד לניסויים בבע"ח היו הפרקטיקות של הסרת הדגדגן לנשים עניות שבוצעו ע"י גינקולוגים.

ד"ר אנה קינגספורד
ד"ר אנה קינגספורד

מקרים גרועים יותר תועדו במחלקת הצדקה בבית חולים בפריז, עליהם כתבה ביומנה הרופאה אנה קינגספורד (Anna Kingsford) – שהייתה לאישה השניה בבריטניה שהוסמכה לרפואה, והסטודנטית לרפואה היחידה שסיימה את התואר שלה מבלי לבצע אף לא ניסוי אחד בבע"ח. קינגספורד הייתה פמיניסטית צמחונית שלחמה למען זכויות נשים וזכויות בעלי חיים. ביומנה תיארה את המקרה הבא: "אישה גוססת משחפת, ריאותיה הרוסות והחזה מלא בנוזלים. אם היו מניחים לה לנפשה, היא הייתה מתה חסרת הכרה, אבל זה לא קרה. היא הייתה חייבת להחזיר טובה לצדקה שקיבלה, והייתה חייבת להענש על כך שהיא אביונה. הרופא ניגש אליה, רכן לעברה וצעק עליה 'תפתחי את העניינים!'. היא ניסתה לשווא לציית לו אך ללא הצלחה. הרופא שלף מכיסו סיכות ודחף אותן לתוך עיניה כדי שתפקח אותן. היא צרחה ובכתה מכאב. "את מרגישה את זה, נכון? אז למה את לא פוקחת את העיניים שלך?" צרח עליה הרופא. לאחר מכן דקר אותה ברגליה ובידיה, וכל דקירה כזו לוותה ביבבה ובניסיון נואש שלה להתנגד". נשים עניות נקשרו תדיר לשולחן והיו כלי מחקר, חפץ בידי הרופאים והסטודנטים.

ויליאם סומרסט מוהם
ויליאם סומרסט מוהם

קינגספורד נחרדה מהניסויים הגינקולוגים המבעיתים שבוצעו תדיר ללא חומרי הרדמה: "אביונות הן במעמד של בעלי חיים" היא כתבה "כלי מחקר בניסויים מכאיבים, כאשר לא מפגינים כלפיהן שום התחשבות, ואין שימוש בחומרי הרדמה – גם לא בפרקטיקות מייסרות של כוויה באמצעות ברזל מלובן". הסופר הנודע ויליאם סומרסט מוהם (שהיה בתחילת הקריירה שלו רופא) – "טיפל" בנשים עניות ממעמד הפועלים והגן על הפרקטיקות בהן נהג באמצעות הטענה שנשים אלו לא חשות כאב כמו נשים "רגילות". במחברתו הוא כתב: "אם האישה מראה פחות רגש בזמן כאב, אין הדבר אומר שהיא מצליחה לסבול את הכאב טוב יותר, אלא שהיא חשה פחות את הכאב". בנוסף טען שיש לאותן נשים עניות קול חייתי צורם – גם טענה זו שימשה אותו כהגנה (משום שהן דומות לחיות).

אישה עניה ממעמד הפועלים - בסיכון לעבור ניסויים
אישה עניה ממעמד הפועלים – בסיכון לעבור ניסויים

למרות שהיו סטודנטיות לרפואה ורופאות שחשבו שניסויים בבע"ח הם בבחינת מחיר שיש לשלם כדי להכנס לעולם הגברי, הפמיניסטיות טענו כי אסור בתכלית לשלם מחיר כזה (כשם שלא יעלה על הדעת לבצע ניסויים בנשים עניות כדי להתקבל לעולם הגברי, כך אסור לבצע ניסויים בבע"ח כדי להתקבל לעולם הגברי). בלקוול וקינגספורד תפסו את הניסויים בנשים כהרחבה של ניסויים בבע"ח, וכשרופאות ניסו לעורר מודעות בנושא הניסויים שבוצעו בנשים עניות – הן תמיד תוארו כפוגעניות וכמבזות.  כשכלב הוצת אחרי שנופח בגז מימן בפני הקונגרס הרפואי בברלין בשנת 1890 – בלקוול תהתה: "מעניין מתי ניסוי שכזה יבוצע גם על מטופלות".

מאה 19 - כלבים קשורים על שולחן הניסויים
מאה 19 – כלבים קשורים על שולחן הניסויים

 

בעלי חיים משמשים ככלי מחקר בדיוק כמו שנשים עניות שימשו ככלי מחקר
בעלי חיים משמשים ככלי מחקר בדיוק כמו שנשים עניות שימשו ככלי מחקר

לאור כל זאת, קל להבין את החיבור העמוק של נשים לתנועה לזכויות בע"ח.
פרנסס פאוור קובי הייתה לוחמת חברתית בריטית, סופרג'יסטית שפעלה רבות לקידום זכויות נשים וגם חלוצה בתחום של זכויות בע"ח. בשנת 1875 קובי ייסדה את הארגון הראשון בעולם למניעת ניסויים בבע"ח שנקרא "The National Anti-Vivisection Society". כאשר קובי הרצתה באחד הכנסים על ניסויים מזעזעים שמתרחשים בכלבים, הנשים באולם התייפחו, בעוד הסטודנטים לרפואה שנכנסו לכנס כדי להפריע – התגלגלו מצחוק.

פרנסס פאוור קובי - סופרג'יסטית, לוחמת זכויות בע"ח ואישה.
פרנסס פאוור קובי – סופרג'יסטית, לוחמת זכויות בע"ח ואישה.

בין חברי ותומכי התנועה ניתן היה למצוא גם את:

הסופר צ'ארלס דיקנס (שהשתמש בסיפור חייו הקשה, כילד שנשלח לעבדות, עבור השראה לספרו 'אוליבר טוויסט'),

צ'ארלס דיקנס - חווה דיכוי וניצול על בשרו כשהיה במעמד מוחלש. זכר זאת כשהפך לחזק
צ'ארלס דיקנס – חווה דיכוי וניצול על בשרו כשהיה במעמד מוחלש. זכר זאת כשהפך לחזק.

הפסלת הסופרג'יסטית אליס מורגן רייט  (Alice Morgan Wright) שהוגדרה כטרוריסטית ונשלחה לכלא בשנת 1911 בגין פעולה ישירה של ניפוץ חלון במסגרת המאבק למען זכות בחירה לנשים. כשהייתה בפריז היא עשתה את הקשר הפוליטי בין שני המאבקים וכתבה לידידה: "אני חייבת לספר לך שהפכתי לצמחונית […] אני סופרג’יסטית, מתנגדת לניסויים בבע"ח, ולא מעשנת או לובשת ציפורים ופרוות".

אליס וויט - סופרג'יסטית שהוגדרה כטרוריסטית משום ניפוץ חלון בהפגנה למען זכות בחירה לנשים. לחמה למען בעלי ובעלות חיים.
אליס וויט – סופרג'יסטית שהוגדרה כטרוריסטית משום ניפוץ חלון בהפגנה למען זכות בחירה לנשים. לחמה למען בעלי ובעלות חיים.

פרנסיס ג'וליה ווג'ווד (Frances Julia Wedgwood) – האחיינית של צ'רלס דארווין – פמיניסטית שפרסמה עלון שנקרא "למה אני נגד ניסויים בעלי חיים?" והורישה לאחר מותה סכום כסף רב לאגודה נגד ניסויים בבע"ח.
ג'ון סטיוארט מיל – פילוסוף שפיתח את תורת התועלתנות, חיבר את הספר המכונן בנושא זכויות נשים שנקרא 'שעבוד האישה', ואמר: "כל תנועה גדולה חייבת לחוות שלושה שלבים: לעג, דיון ואימוץ".

ג'ון סטיוארט מיל
ג'ון סטיוארט מיל

הסופרג'יסטיות לינד אף האגבי (Lind af Hageby)  ונינה דאגלס המילטון (Nina Douglas-Hamilton) שחשפו בשנת 1903 ניסויים מזעזעים שמבוצעים בכלבים באוניברסיטת לונדון  – מה שהוביל למהומות ולעימותים קשים בין הסופרג'יסטיות לבין סטודנטים לרפואה וכונה לימים 'פרשת הכלב החום'.

לינד אף האגבי
לינד אף האגבי
נינה דאגלס המילטון
נינה דאגלס המילטון

הסופרג'יסטית איזבלה פורד (Isabella Ford) שהצביעה על קשר בין דיכוי האישה לדיכוי בע"ח, ותיארה את החוויות של בעלי ובעלות החיים כדי להמחיש את חווית הדיכוי של הנשים.
בין היתר כתבה כי:

In order to obtain a race of docile, brainless creatures, whose flesh and skins we can use with impunity, we have for ages past exterminated all those who showed signs of too much insubordination and independence of mind

הסופרג'יסטית איזבלה פורד
הסופרג'יסטית איזבלה פורד

בשנת 1892 יצא לאור מגזין שנקרא Shafts. היה זה מגזין פמיניסטי שהתנגד לניסויים בבע"ח ובו ההכרזה:
"Shafts מקווה להתחיל במסע צלב נמרץ יותר נגד אי צדק, דיכוי ואכזריות שבאים בכל הצורות הרבות שלהם".
כתב העת יצא נגד העריצות והאכזריות ועסק במגוון נושאים: משחטות, יחס לאסירים, צייד, זנות וכל מעשי האכזריות הנוספים נגד נשים, ילדים, עניים, כל אדם חסר ישע, כל חיה מהלכת, כל ציפור, דג וזוחל.

כאמור, התנועה להגנת בעלי החיים הייתה מורכבת ברובה מנשים, והממסד החל לחוש מאוים משום שהן צברו כוח ופופולריות בקרב הציבור. כדי להלחם בהן ולמנוע מהן להעביר חוקים ותקנות שיפגעו בשליטה של המדענים, המציאו המדענים מחלת נפש שנקראת 'פסיכוזופיליה' (מחלת נפש נשית המתאפיינת באהבה לבעלי חיים), וטענו כי הנשים שנלחמות בהם הן פשוט לוקות במחלת נפש קשה. למעשה, נשים שפעלו למען בעלי חיים כונו DOTTY (כינוי גנאי עבור נשים שעברה עליהן דעתן). הטענה הזו שפעילים ופעילות למען זכויות בע"ח הם חולי נפש נשמעת עד היום מפי מתנגדי זכויות בע"ח, והיא למעשה ממשיכה את דרכם של אותם מדענים.

ויקטור הורסלי
ויקטור הורסלי

בשנת 1910, מדען בשם ויקטור הורסלי (Victor Horsley) התמודד לבחירות לפרלמנט. הוא היה פרו פמיניסטי ורץ על המשבצת של המועמד שהולך לקדם זכות בחירה לנשים. אך משום שהורסלי ביצע ניסויים בבעלי חיים, היו אלו דווקא הפמיניסטיות שהתקוממו נגד המועמדות שלו. הן נאבקו בכל הכוח נגד מועמדותו והצליחו להכשילה. המקרה הזה מצביע על העקרון הבסיסי בו אחזו אותן נשים שאומר שאי אפשר להלחם למען דיכוי של קבוצה אחת, אבל באותה העת לקדש את הזכות לדכא קבוצה אחרת, וההתנגדות הזו לאותו המועמד הבהירה זאת בצורה החדה ביותר, בדיוק כמו שהיום לא נסכים שירוץ מועמד שמקדם זכויות נשים מצד אחד, אך מקדש את זכותו לפגוע בילדים מצד שני – נשמע לנו מאוד הגיוני שהתנגדויות אלו ילכו יחד באופן הכי טבעי וברור.

הפמיניסטיות שפעלו נמרצות גם במאבק נגד דיכוי בעלי ובעלות החיים הבינו כי נשים ובע"ח נמצאים באותה מערכת של שליטה גברית שתופסת אותן ואת בעלי החיים כנחותים.  כשבוחנים אידאולוגיות של דיכוי, אפשר להבחין במנגנון דיכוי המשותף לכולן – בין אם הקורבן הוא אישה, יהודי, ילד, נכה, שחור, פגוע שכלית, עני, כלב, חתול או תרנגולת. הפמיניסטיות, שהתגייסו למאבק נגד דיכוי בעלי החיים, הצליחו לראות את הדיכויים האלו לא כמבודדים ונפרדים זה מזה, אלא כביטוי של אותה מערכת דכאנית, והבינו שלעולם לא יוכלו לדרוש חירות לעצמן, אם באותה הנשימה הן מצדיקות את זכותן לדכא אוכלוסיות חלשות מהן. משום שאם קבוצה מסוימת מתנגדת לדיכוי המופעל כלפיה רק משום שהוא מופנה כלפיה ולא משום שדיכוי חפים מפשע הוא לכשעצמו רע ואסור, אז על מה היא בעצם מבססת את הדרישה שלה להפסיק את הדיכוי כלפיה?

לקריאה נוספת:

Lynda Birke. Supporting the Underdog: feminism, animal rights and citizenship in the work of Alice Morgan Wright and Edith Goode .Lancaster University, United Kingdom. Women's History Review. 2000;9(4):693-719

Hilda Kean. "The ‘Smooth Cool Men of Science’: The Feminist and Socialist Response to Vivisection". Oxford Journals. History Workshop J (1995) 40 (1): 16-38

Coral Lansbury. GYNAECOLOGY, PORNOGRAPHY AND THE ANTIVIVISECTION MOVEMENT
Victorian Studies;Spring85, Vol. 28 Issue 3, p413

גם בפייסבוק:
נילס בגמלאות
הארכיון  – בעלי חיים

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ניסויים בנשים וניסויים בבע"ח – הקשר האקו-פמיניסטי

  1. כל פעם מחדש הבלוג הזה מביא לי מוטיבציה, מידע והקשר שאין כמוהם! תודה המון. המידע בפוסט הזה הוא כל כך חשוב, כל כך שימושי ומאיר עיניים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s